משפחת ליטוינסקי

מאת כלנית נבון
הקדמה

משפחת ליטוינסקי נחשבת לאבן דרך חשובה ומשמעותית בכל הנוגע ליזמות פרטית בארץ ישראל, עם מניעים קפיטליסטים. המשפחה אשר גאלה קרקעות רבות לצורכי בניה,חקלאות והתיישבות ואף הפעילה קו אוטובוס פרטי, נותרה באופן יחסי ובהתחשב בפועלה הרב, באלמוניות תיעודית מפתיעה.

בעבודתי על המשפחה נתקלתי בקשיים רבים במציאת חומר ורקע בארכיונים, ספרות ואף עיתונים.

למזלי הרב זכיתי לשיתוף פעולה חם, ועל כך עלי להודות, מצאצא המשפחה מר חיים ליטוינסקי ורעייתו מיה שזיכרונם ותיעודם האישי היוו עזרה רבה.

משפחת ליטוינסקי מהווה דוגמה לסוג של חלוציות אשר שילבה רווח אישי עם תרומה חשובה ומשמעותית לפיתוחה ולשגשוגה של ההתיישבות הצעירה.

דרך עבודתי על המשפחה ניסיתי ליצור דוגמה ובועה עם ההסתייגות שכל משפחה היא דוגמה בפני עצמה אך משפחה זו מהווה לעניות דעתי דוגמה מייצגת ראויה.

מבוא

לפעילות היזמות הפרטית בא"י היה ביטוי בשלוש צורות הון שנבדלו זו מזו ביכולתן הכלכלית וביכולתו לממש התיישבות ובתפיסתן את הציונות. אחדים הצליחו לרכוש קרקע. ואילו אחדים השלימו את כל שלבי ההתיישבות – רכישת קרקע , הכשרה, תכנון ופיתוח ויש שדאגו למימוש המפעל ההתיישבותי, לניהולו ופיתוחו זאת למען אחרים והם עצמם לא הגיעו לכלל הגשמת ההתיישבות. להשקעה היה ביטוי בשלוש צורות והן:

1.הון זעיר -פרטים בעלי הון מצומצם, שהתארגנו באגודות שלם רכישת קרקע בחו"ל, היכולה להגיע לביסוס כלכלי מהיר .חלקם הגדול תושבי הארץ , יושבי הערים.

2.ההון הבינוני- משקיעים שהתארגנו בחברה קרקעית יישובית בחו"ל, היכולה להשיג אשראי לרכישת קרקע ולפיתוח יישובי. אחדים מהחברים השקיעו במניות חברה ולא מימשו התיישבות ואחרים השקיעו גם במניות וגם ברכוש החברה .כמעט תמיד מדובר בקרקע, מבני ציבור ותשתית יישובית .גם בקבוצה זו לא כולם מימשו התיישבות .היו שהחכירו קרקעותיהם לאחרים, מסרו אותה לניהול לאחרים ונשארו במקומותיהם . לקבוצה זו משתייכים פרטים שהקימו משק מנוהל בחוות מטעים. בעלי החוות ניהלו את החווה במתכונת של אגודה: סיפקו אשראי ותנאים לעובדים בה.

3.ההון הגדול –איילי הון,שהשקעתם בא"י לא סיכנה את פעילותם הכלכלית,וזו הייתה רחבה ביותר .איילי ההון ראו את עיקר מלאכתם בפיתוח א"י ובהגשמת ההתיישבות.

חלוקה זו מלמדת ,שהמאפיינים העיקריים שייחדו את יישובי היוזמה הפרטית היו שלושה:

אופיו של הגוף האחראי לרכישת הקרקע ולהקמת הישוב.

גודל ההון הנמצא בידי היזם הפרטי והוא יכול לסכנו ולהשקיע אותו במפעל ההתיישבותי.

תפיסת ארץ ישראל ההגשמה האישית.

כך זה התחיל.

בשנות ה- 70 של המאה התשע עשרה חיה באודסה משפחת ליטוינסקי, בנם אלחנן קיבל חינוך יהודי וכללי. הוא התמחה במסחר, התאלמן בגיל צעיר ולכן שלחוהו הוריו "להתנחם" בנסיעות וכן הגיע לחופי יפו –בשנת תר"מ 1880 בתנועת חובבי ציון.

בקרבת עזה הקים יעקב אלחנן טחנת קמח ,אך טרם עשתה פרי מצא עצמן על סף חורבן חומרי. ולאחר כישלונו זה חזר ליפו ושם נקלע לבית המלון היחיד של יפו אותו הקים באקר, במקום זה התגוררה אלמנה עשירה של יו"ר הקהילה היהודית בבורדו ,גב' פונקלשטיין עם בתה שרה בילה (בלינה) בת אריה פונקלשטיין, שהיה ממייסדי שכונת שלוש, ולמרות התנגדות משפחתה העשירה באו בברית נישואין.

ב--1886-1885 ניסה יעקב מזלו וניסה להשתקע בראשלייצ, קנה 40 דונם ויסד משק. משלא הצליח עזב ב.1888.

יעקב חזר ליפו ועבד בבית חרושת לעצים של הבילויי יעקב הרצנשטיין. למעשה היה זה בית המסחר הראשון בענף זה ביפו. לפניו היה המסחר בעצים כולו בידי ערבים ובידי הגרמני בריש, אט אט גדלה הדרישה לעצים ויעקב יסד לעצמו בית מסחר לעצים שבמשך הזמן גדל והתפתח וכן הקים ברח' נחלת בנימין בת"א מחסן לחומרי בנייה וחביות יין שגדל בהן הצורך עקב התפתחות גידול הגפנים בארץ.

יום אחד נעצרה כרכרתו של קצין טורקי בפתח המחסן.הקצין, מלווה בחיילים נכנס ואמר:

"החל ממחר בבוקר ,המחסן שייך לפחה". באישון לילה הוציא יעקב אלחנן מן המחסן ככל שהיה ביכולתו. בבוקר הגיעו למקום חיילים והמחסן שהוחרם לצורכי הצבא הטורקי היה כמעט ריק.

יעקב אלחנן לא הצליח בעסקיו ולדברי נכדו היה גם איש נדיב שהיה מוכן לפזר את כספיו לעזרת הזולת . פועלו העיקרי היה ביצירת קשרים טובים עם נכבדים הערבים ביפו ובפיתוח המסחר והתעשייה.למעשה השתתף ביסודה של ת"א והיה מ 60- החברים הראשונים ואחד מחמישה עשר הראשונים שבנו בתים.

לשרה בלינה וליעקב אלחנן נולדו שלושה בנים, שלהם האירה ההצלחה פנים .הבכור היה מוריס שנולד ב,1888- השני –אמיל שנולד כעבור שלוש שנים וריימונד האח השלישי שנולד כעבור שלוש שנים נוספות , היה בן הזקונים ובן התפנוקים של המשפחה.

יעקב אלחנן נפטר בתל אביב בשנת תרע"ז (31.10.1916) ונקבר בבית הקברות הישן.

ילדות

את ילדותם בילו מוריס ,אמיל וריימונד ביפו, לב היישוב. באותם ימים עמדה ת"א בראשית בנינה ויעקב אלחנן העתיק מגוריו אל מול "גימנסיה הרצליה" מקום שמאוחר יותר נקרא רח' אחד העם .הילדים למדו ב"אקול דה פרר" ביפו. ריימונד נשלח לקושטא ללמוד משפטים.

מוריס, בגמר לימודיו הצטרף לבנק אנגלו פלשתינה(לימים בנק לאומי) שהוקם ע"י הברון רוטשילד ושזלמן דוד לבונטין היה מנהלו הכללי הראשון . מוריס עלה בסולם הפקידות ונעשה לפקיד ראשי בבנק . כך גם השתתף בקבלת הפנים שעשו ביפו לנציב העליון. אך כל אותה העת חשבה המשפחה על איכות חיים גבוהה ,לכן הצטרפה לקבוצת אחוזת בית. וכך ב- 1909 השתתפו יעקב אלחנן ומוריס בהגרלת המגרשים הראשונה שהתקיימה בדיונת, במקום שאח"כ הפך לעיר תל אביב ובכך נמנים הם על מייסדי ומקימי העיר.

במגרש שהגרילו בנו את ביתם –ברחי אחד העם 22 - ניתן לראות ועד היום בקומה השנייה את סמל הקונסוליה האסטונית, כי מוריס ליטוינסקי, האח הבכור ,קיבל מינוי של קונסול של כבוד לרפובליקה האסטונית.

מלחמת העולם הראשונה

ימים קשים ורעים פקדו את הישוב בארץ בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ימים של מבוכה ורעב. הארבה כילה את היבולים, מגיפות הכולירע וטיפוס –הבהרות התפשטו והפילו חללים רבים. נוסף על כל אלה, איימה על היישוב סכנת גירוש מהארץ. אלה שהצליחו להתחמק מהגירוש – גויסו לצבא. מוריס ואמיל היו בגיל הצבא ומחשש פן יגויסו –ברחו השניים מצרימה ואילו ריימונד שהיה נער עדין פטור מחובת הגיוס, הוזעק מקושטא לשבת בבית הוריו בארץ, לחכות עד יעבור זעם המלחמה .

במצרים שוטטו מוריס ואמיל כפליטים חסרי בית, ללא משפחה וללא ידידים וכמו אלפי פליטים אחרים נאבקן על כל מקום עבודה.

במצרים

לאוזניהם של השניים גונבה שמועה, כי בסיס מסוים של הצבא הבריטי בקהיר סובל ממחסור בבצלים. כן נודע להם, שהצעה אשר תסתכם בחמישים לירות- תזכה במכרז. מוריס, בעל הופעה נאה ומשכנעת ,פנה לסניף הראשי בקהיר של הבנק האיטלקי "בנקן-די-רומא". נכנם לבנק ופנה לעבר חדר המנהל ואמר: "קיבלתי הזמנה לאספקת בצלים לצבא הבריטי אבל חסר לי סכום של חמישים לירות".

המנהל סקר את מוריס ונתן לו את הסכום המבוקש. בסימן עסקת הבצל גדלו והתרחבו עסקי האחים . ממכרז למכרז ומעסקה לעסקה זכו מוריס ואמיל במונופול לאספקת מזון עבור הצבא הבריטי.

כאשר השתפר המצב והאחים ליטוינסקי זכו לאשראי של - 30,000 לירות בבנק האיטלקי (סכום גדול מאוד אז), פנה מוריס אל המנהל ואמר : "שאלה אחת מטרידה אותי. כיצד נתת חמישים לירות לבחור צעיר אשר אפילו ערבויות ובטחונות לא היו בידו ?".

ענה המנהל: "עשית עלי רושם טוב. "רושם טוב" נוסחה זו להצלחה בעסקים, נחרטה היטב בזיכרונו של מוריס, והוא השתמש בה שוב בלכתו אל סימו בנדרלי, יהודי צרפתי, ששימש מפקח של חברת "של" במזרח התיכון. לאחר שנפגשו היה מוריס בעל זיכיון של החברה להפעלת סוכנות ראשית בארץ ישראל.

בינתיים הכיר מוריס את רבקה (בקה) לבית קרמן . בחורה יפה, יהודיה מצריה, ממשפחה בעלת מעמד חברתי וכלכלי גבוה. הם נישאו ב- 1919במצרים.

החזרה ארצה - 1920

ב-1920 חזרו מוריס ואשתו ואמיל ממצרים. מפליטים בארץ זרה, הפכו לצמד שסימל הצלחה וכוח פיננסי . בעזרת רכושם הגדול הקימו בארץ את הסוכנות הראשית של חברת הדלק "של" וכן חברה קבלנית לבניית חנויות ביפו. את ריימונד הכניסו כשותף שווה בעסקים. מוריס ורבקה התגוררו עם האם, שרה בלינה, בבית מפואר בן שלוש קומות ברחוב אחד העם22. בבית זה נולד כעבור ארבע שנים בנם בכורם חיים . כאשר מלאו לחיים ארבע שנים, נסעה רבקה אל הוריה שבמצרים ושם ילדה את בנם השני רוזיה.

רבקה חזרה לארץ עם רוז'ה הפעוט והתלוננה על כאבים חזקים בכליות כאבים שהלכו והחריפו. הסיבוכים שהתגלו הביאו את הרופאים לידי החלטה לנתחה בדחיפות בפריז. הטיפול בחיים ורוז'ה הופקד בידי הסבתא מבורדו ורבקה נשלחה לפריז. שם , על שולחן הניתוחים, מצאה את מותה ב-1929. רוז'ה היה בן שבעה חודשים ולא זכה להכיר את אמו.

באותן שנים בהן חלו התפתחויות חשובות בחיי מוריס הבכור – עמד אמיל, האח השני, ברווקותו. הוא היה רווק מבוקש אצל קומץ המשפחות המכובדות והאמידות של הישוב הקטן. בימים ההם. על פי סגנון בתי האצולה באירופה, חיפשו הורים מיוחסים לבנותיהם חתנים ראויים ושווי מעמד.

בזיכרון יעקב התגוררה משפחת אפלבאום ולהם ארבע בנות. אחת מהן, מרגלית- בתו של אחד ממייסדי זיכרון יעקב ואמיל, נישאו ב-1926. אמיל היה אז בן שלושים וחמש ומרגלית בת עשרים ושש. שנה לאחר מכן נולד בנם יחידם אריאל.

כזוג בעלי אמצעים שכרו אמיל ומרגלית דירה מרווחת ברחוב לילינבלום, אזור היוקרה של אותם הימים ושילמו שש עשרה לירות דמי שכירות לחודש (משפחה ממוצעת השתכרה אז כחמש לירות בחודש). למרגלית שלא עבדה מחוץ לבית הייתה עוזרת, מבשלת ומטפלת.

עיסוקו העיקרי של אמיל בשנות השלושים היה רכישת קרקעות " עבור חברת האחים ליטוינסקי". לשם כך, קנה מכונית מדגם "אולדסמוביל" חומה ושכר נהג פרטי. הימים היו ימי מאורעות והשניים שוטטו בכבישים המשובשים , מזוינים באקדחים.

העסקה המתישה ביותר שביצע אמיל, הייתה כרוכה בשכנועם של לא פחות משישים יורשים ערביים למכור שטח אדמה בו 1,700 דונם על יד רשפון. בחיפוש אחר יורשים אלה , הגיע אמיל לעשרות כפרים ערביים ואף אל מעבר לירדן נסע .השפה הערבית השגורה בפיו עוד מהשנים שבילה במצרים הייתה לו לעזר במשא ומתן שניהל.

בינתיים, ביתו של האח הבכור מוריס ברחוב אחד העם הפך להיות גם בית הקונסוליה האסטונית. הכיצד?

מוריס התמסר לצד המנהלי של החברה ונסע לעתים תכופות לאירופה. שם, מצא ב"הזדמנות" משרת קונסול כבוד של מדינת אסטוניה. הוא הגיע לכך באמצעות קשרים שיצר במסיבות החברה הגבוהה. כיאה למעמדו, ניצבה מכונית "ביואיק" בפתח ביתו ונהג פרטי, לבוש מדים וחבוש כובע מצחייה עמד ממתין להוראות. מעולם לא נראה מוריס יוצא ממכוניתו, אלא אם קודם לכן פתח בפניו הנהג את הדלת (כאשר נדמו קולות התותחים שהשתוללו במלחמת העולם השנייה, גילה מוריס , להפתעתו , שהוא מחזיק במשרת קונסול כבוד של מדינה שנעלמה ממפת אירופה...).

תל ליטוינסקי- עיר גנים

שנות השלושים הביאו את האחים ליטוינסקי לפסגת ההצלחה . בשנים אלו בוצעה גם העסקה אשר לימים נתגלתה כמוצלחת ביותר. המדובר הוא ב - 1,700 דונם אדמה שנרכשה לשם בניית מושבה שנועדה להתפתח לממדי עיר גנים. תוך שנים אחדות הפך המקום למושבה הידועה בשם "תל ליטוינסקי" - רוב התושבים היו בעיקר עולים מגרמניה ומאוסטריה.

באותן שנים, נחשבה תל ליטוינסקי לחור נידח וקשיי התחבורה איימו על קיומה והתפתחותה, התשובה לבעיה זו נמצאה בקו אוטובוס פרטי שהקימה המשפחה . קו שנודע בשם "קו 70".

כ-1,000 דונם משטח המושבה השכירה משפחת ליטוינסקי לצבא הבריטי, שהקים במקום מחנה עבור הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. כשנה לערך שהו במחנה החיילים האמריקאיים ומשם המשיכו לבורמה .אז בנה הצבא הבריטי במקום בית חולים הוא "תל השומר".

סופו של דבר

בשנות ה - 40 חל מפנה בהצלחתה של משפחת ליטוינסקי . החלו סכסוכים בין האחים. בעיקר בין ריימונד הצעיר לבין אחיו. הסכסוכים הגיעו עד בית המשפט. הוצאות המשפטים ועורכי הדין במשך שבע עשרה שנות "מלחמה" הוערכו בשנות ה- 50 בסכום של שניים וחצי מיליון לירות.

רכושו של ריימונד שנאמד במיליוני לירות ניתן לאוניברסיטה העברית בירושלים (בנין ה"סנאט" שעל הר הצופים נקרא על שמו). ריימונד חי בשנותיו האחרונות עם ידועה בציבור ששמה אראלה רוסו. היא היחידה שטיפלה בו ובכתה על קברו. ריימונד נפטר ב - 1956.

הריב בין האחים גרם לאם צער רב וב-1946 עזבה את הארץ וחיה בז'נבה עד מותה ב-1954.

ב- 1945 מוריס האלמן שהיה אז בן 57 התחתן בשנית עם אלה קלרה לבונטין שמוריס היה בעלה השלישי (אלה קלרה לבונטין הייתה נכדתו של מייסד "בנק לאומי" אשר בודאי לא פילל למצוא את עצמו יום אחד קשור בקשרי נישואיו עם מי שהיה ב- 1907- פקיד קטן בבנק "אנגלו פלשתינה").

מוריס נפטר ב-1951 והשאיר אחריו אישה ושני בנים : חיים ורוז'ה.

ב- 1962נפטר אמיל בגיל 70 הניח אישה – מרגלית ובן – אריאל.

משפחת ליטוינסקי

מתוך ספרו של אביעזר שלוש: "מי היה אותו אפלבוים?"

את בתם השלישית, מרגלית התוססת, משיאה משפחת אפלבוים לאמיל, אחד הבנים למשפחת ליטוינסקי ששמה הלך לפניה. אביו , יעקב אלחנן ליטוינסקי, נולד באודיסה שברוסיה ב-1852. הוא קיבל חינוך יהודי וכללי, התמחה במסחר והיה מראשוני חובבי ציון ברוסיה.

לאחר שהתאלמן חיסל אלחנן ליטוינסקי את עסקיו ועלה ארצה בשנת תר"מ, שנתיים לפני עלות משפחות אפלבוים ופסקל מרומניה. בקשיים רבים הוא הקים טחנת קמח בעזה, שהייתה אז אסם-התבואה של הארץ. לאחר זמן עבר ליפו, שם נשא לאשה את בלינה פונקלשטיין, בתה של אלמנת יו"ר הקהילה בבורדו שבצרפת.

ביפו הקים בית-חרושת לסבון, וכעבור כמה שנים החליט להתנחל. הוא קנה אז 40 דונם קרקע בראשון-לציון וכאחד משלושה-עשר המתנחלים השתתף בעלייה השנייה למושבה, בה הקים לו משק. משלא הצליח, חזר ליפו ונכנס לעבוד בבית המסחר הראשון לעצים שהוקם על ידי יהודי, שכן עד אז היה המסחר הזה כולו בידי ערבים.

בעקבות גידול בישוב היהודי בארץ ותחילת הקמתן של נקודות-יישוב חדשות, גדל הביקוש לעצים. ליטוינסקי החליט שהגיעה השעה להקים בית-מסחר לעצים משלו. העסק מתפתח ומשגשג ותוך שנים מספר הופך להיות הגדול מסוגו ביפו. כן מייסד ליטוינסקי בית–חרושת לחביות כדי למלא את הביקוש הגדל של יקבי ראשון- לציון וזכרו-יעקב.

בניו של ליטוינסקי מוריס ואמיל, מקבלים חינוך כללי בבית-הספר הצרפתי "קולז' דה פרר" ביפו וגם חינוך מסורתי אצל מורה פרטי.

כעוד רבים מבני היישוב יורדים גם האחים ליטוינסקי מצרימה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה . הם שולחים ידם במסחר, ובין השאר מתחרים על אספקה לצבא הבריטי החונה במצרים. השניים מקיימים קשר הדוק עם נכבדי הקהילה היהודית בקהיר, ומוריס נושא לאישה את בתו היפה של אחד מהם. בגמר המלחמה שבים השניים ארצה ובאמתחתם סוכנות כללית ליבוא נפט של חברת "של".

הקומה הראשונה של הבית ברחוב אחד העם 22 משמשת למגורי משפחת מוריס, ואילו משרד האחים ליטוינסקי ישכון בקומת-הקרקע. בחזית הבית התנוססו סמלה ודגלה של הרפובליקה האסטונית, שמוריס כיהן כקונסול-כבוד שלה. במרכזה של קומת-הקרקע היה הטרקלין הגדול, סביבו חדרי המשרד והשירותים. מימי ילדותי עוד זכור לי הטרקלין המרווח על תריסיו המוגפים, שהשרו אפלולית קרירה ביום קיץ-לוהט. נונה (כך קראו הנכדים לסבתה בלינה, שגידלה אותם ביתמותם-מאם), אשה קטנת קומה, שערה מאפיר, מתרוצצת לכבד את אורחיה בלימונדה קרה ועוגיות מתוקות בעודה משיחה עימהם בקולה המצפצף בצרפתית. אחותי ואני ישובים בכורסות-הקש המרופדות, קפואים ומוקסמים, כאילו הוכנסנו לטירתו של אציל צרפתי שיצא היישר מאחד הסיפורים שהייתה אמא קוראת באוזנינו לפני השינה. ישבנו כך, כמו כבולים באפס- מעשה, מאזינים בעל-כורחנו לשיחם הצרפתי של המבוגרים. ערים לכך שאנו אמורים להתנהג "בצורה מכובדת" שלא תבייש את האורחים והמארחים. מה-טובה היתה הרגשת השיחרור כאשר הורשינו לצאת לגינה האחורית ולשחק שם.

עסקיהם של האחים ליטוינסקי משגשגים. שניהם מקיימים יחסים טובים עם נכבדי הערבים, ומצליחים לגאול שטחי-קרקע נרחבים: הם רוכשים 1,700 דונם מן הכפר סקיה שלימים תוקם עליהם עיר-הגנים תל- ליטוינסקי: נוטעים פרדם בן 600 דונם במקום שם שוכן כיום קיבוץ שפיים, ועוד 1,800 דונם מהכפר ג'איוס: וכן גואלים הם שטחי-קרקע נוספים במקומות שונים בארץ. בעוד שרכישת קרקע מערבים על-ידי מוסדות ציבור כיק"א, פיק"א והקרן-קיימת-לישראל מוגדרת תמיד כ"גאולת קרקע", מעשיהם של האחים ליטוינסקי שעשו לביתם לא זכו להגדרה מחמיאה כזו.

העלייה לארץ-ישראל הייתה בשפל מאז אמצע שנות ה-20. מ-1927 ואליך עלו ארצה מדי-שנה רק כמה אלפי יהודים. ב-1927 ו-1928 לא עלה מספרם על 3,000 והירידה הגדולה מהארץ ביטלה למעשה גם תוספת דמוגרפית זו. בשלוש השנים הבאות, 1929-1931, עלה קצת מספר העולים ועמד על 5,000-4,0000 בשנה.

ב-1932 החל להסתמן מפנה, אף שמתון בתחילה. עקב הגברת הלחץ האנטישמי על יהודי גרמניה מכאן, והשתפרות המצב הכלכלי בארץ מכאן, עלה מספר העולים. לראשונה זה שנים גדל באורח ניכר גם מספר העולים שנחשבו בעלי הון, כלומר שהביאו עימם סכומי-כסף רציניים של 500-1000 ליש"ט ומעלה. עולים אלה לא היו זקוקים כלל לרשיונות כניסה-לארץ.

ב-1933, ופרט אחרי עלות היטלר לשלטון בגרמניה, נמשכה מגמה זו ביתר שאת: על היישוב שמנה כ-190 אלף נפש נוספו למעלה מ-37 אלף עולים – גידול של כעשרים אחוזים בשנה אחת. רוב העולים הגיעו ממזרח-אירופה וכחמישית מגרמניה. מאז ימי העלייה הראשונה, בסוף המאה ה-19, הייתה רק שנה אחת, 1925, שבה הגיעו יותר מ-30 אלף עולים. שנת 1933 שברה את השיא הזה.

האחים ליטוינסקי רוקמים חלום: להקים על 1,700 הדונם שגאלו מן הכפר סקיה את עיר-הגנים של תל אביב. "תל- ליטוינסקי" החלה להיבנות מ-1933, בהקדמה לחוברת קידום מכירות שפורסמה כעבור זמן, נכתב:

ראשית כוונתם של מייסדי תל-ליטוינסקי היתה הקמת עיר-גנים בקרבת יפו, על מנת לאפשר לסוחרים, בעלי המלאכה ופועלי העיר לרכוש להם דירה בסביבה שקטה ושלווה, מחוץ להמולת הכרך.

גורמים שונים בהתפתחותה של ארץ-ישראל גרמו, שהעיר תל-אביב התפתחה במהירות רבה, ונהייתה מטרופולין של ארץ ישראל, על כל יתרונות וחסרונות הכרך, וחרגה במשך זמן קצר ממסגרת תוכניתה הראשונה.

כתוצאה מגידולה המהיר של העיר, נהייתה תל-אביב מרכז המסחר והתעשייה בארץ, ועתה שואפים תושביה, הזקוקים למנוחה ומרגוע ככלות עבודתם, לייסוד עיר-גנים בפינה שקטה, הרחק משאון וצפיפות העיר.המשאלה הזאת נתמלאה הודות לייסודה של תל- ליטוינסקי הנקראת בצדק "עיר הגנים של תל-אביב".

משפחת ליטוינסקי הייתה צריכה להתגבר על קשיים רבים עקב שוויון-הנפש של השלטונות וראשי היישוב אז למפעל המשפחתי הזה. המשפחה נאלצה גם לצאת מגדרה למען התושבים: היא סיפקה להם שירותים : סללה כביש ומדרכות: הפעילה קו אוטובוס מיוחד (מס.70) מתל-אביב ואליה: פינתה אשפה והקימה קו חשמל והכל על חשבונה. ההתחלה נראתה מבטיחה מאוד.

עיר-גנים זו, ששטחה היה כרבע משטחה של תל אביב, תוכננה לפרטיה. השטח, במרכזו של אזור פרדסים, חולק לארבע אזורים.

אזור הדירות, שחולק ל-1,750 חלקות בנות 560 עד 1,000 מ"ר ושזכויות הבנייה עליהן הוגבלו ל 25% מהשטח. היזמים אף בנו בתים חד-קומתיים והעמידום למכירה, ועם זאת היו מוכנים גם לשמש קבלנים שיקימו למעוניינים את בתי-מגוריהם בהתאם לרצונם ותכניותיהם. ובלבד שלא יחרגו ממיגבלות התיכנון ולא יפגעו באופיה של עיר-הגנים. מסביב לשכונת הגנים תוכננו אזור מסחרי, שהוקצו לו 80 חלקות של כ-850 מ"ר, ואילו 100 חלקות של כחצי דונם עד דונם וחצי יועדו לאזור תעשייה. בשני אזורים אלה הוגבלה הבנייה ל-40% מהשטח. גם תוכנן אזור חקלאי בן 40 חלקות בנות כדונם-וחצי כל אחת, לגידול אינטנסיבי של ירקות, עופות וענפים חקלאים אחרים. חלוקה זו של עיר הגנים לאזורים נועדה לאפשר לחלק מן המתיישבים למצוא את פרנסתם ואת צרכיהם במקום.

במקום מרכזי ויפה הוקמו בית-ספר עם פנימייה שנחשב אחד הטובים בארץ ועד-מהרה היה למוקד תרבות לאזור כולו. בית-הספר צוייד במגרשי משחקים וספורט, ותלמידיו למדו גם גננות ומלאכת-יד.

ועוד מפרטת החוברת לקידום המכירות:

להקמת הבתים בתל-ליטוינסקי ניתנה תשומת לב מיוחדת לתוכנית המכוונת לשמירה על ההרמוניה והסגנון, לבנייה יציבה, ולטיב חומרי הבניין. רוב הבתים שהוקמו עד היום נבנו בצורת "חוילות". החדרים בנויים בשיטה המבטיחה להם שמש ואור בשפע.

תנאי הכרחי בכל חוזה-מכירה נותן לקונה ערובה ששלמות סגנונה האדריכלי של תל- ליטוינסקי תישמר לדורות...

יש בכוונת המייסדים להחזיק, ככל האפשר, מספר מסויים של בתים מוכנים למכירה ולשימוש מיידי, אולם בשביל אי-אלה קונים שברצונם לבנות את בתיהם בהתאם לתוכנית מיוחדת משלהם מוכנים המייסדים להקים את בתיהם כאוות-נפשם הם, תוך 6 חודשים.

קוני המגרשים יכולים להעסיק בעבודת בנייה זו אדריכלים, קבלנים ופועלים משלהם, בתנאי שתוכניותיהם תתאמנה לסגנון הבנייה הכללי בתל- ליטוינסקי.

את שטר הקניין (קושאן) יכול הקונה לקבל מיד בהתאם לתנאי החוזה.

חלומם של האחים ליטוינסקי קורם עוד וגידים . הם מתכננים גם מסע-מכירות בחו"ל ליהודים בעלי ממון, ואף מדפיסים לצורך זה חוברות מתאימות באנגלית ובצרפתית.

אמיל ואשתו מרגלית משתכנים בתל-ליטוינסקי בבית בן קומותיים, יחיד מסוגו. בעקבותיו נוטשים את דירתם בתל אביב ברחוב נחמני 25, גם בלה ומאיר אפלבוים. בשביל מאיר זוהי חזרה לטבע, אמנם לא לשמונת הדונמים שהיו נחלתו בפתח-תקווה אך בכל זאת לחלקת-אלוהים קטנה המקנה לו אפשרות לטפח במו ידיו את גינתו, את הפרחים ועצי-הפרי שאהב, עצי הדר ואנונה, ומאחורי הבית שני עצי-תות, לבן ושחור.

שביל מוליך משער החצר למרפסת-הכניסה לחווילה. בטבור הגינה הוא מתפצל לשנים ומקיף שיח-גרדניה יחיד ומיוחד, שסבא מגדלו לתפארת. בעיני רוחי עודי רואה אותו, לבוש מכנסי חאקי היורדים לו עד מתחת לברכיים, כשהוא כורע על ברכיו ומתחת את האדמה סביבו, או משקה את השיח וגוזמו במו-ידיו, וכשהוא מביא בגאווה לרעיתו בלה את פרח-שללו.

נתן ילין-מור, ממפקדי לוחמי-חרות-ישראל, שהתגורר בחווילה בתקופה המחתרת מתאר בספרו "לוחמי חרות ישראל בהוצאת שקמונה" את החווילה של משפחת אפלבוים, שבינתיים שבה לתל-אביב:

"תנאי עבודתי הוטבו בהרבה כשנקבע לי בסיס שהיה לכאורה שיא הנוחות."

היה זה בחולדה, כינוי לתל-ליטוינסקי, היום תל-שומר, המחתרת הצליחה לשכור שם וילה שהיתה שייכת לאפלבאום, אגרונום מימי פעולתו של הבארון אדמונד דה רוטשילד. היו בה ארבעה חדרים גדולים וחדרי-שירות שונים. בדירה שוכנו צעיר וצעירה מן המחתרת, שהופיעו בתור זוג נשוי... אני הייתי דייר סמוי ולא יצאתי לאור השמש. את הצורך לשאוף אוויר צח מילאתי בערבים. הווילה היתה מוקפת גינה נהדרת, שהיו בה עצים ופרחים ממינים שונים: עצי הדר, אנונה שטרם נפוצה בארץ, עץ- תות גדול מאחורי הבית. באמצע הגינה גדל שיח, שאולי היה היחיד בארץ-גרדניה. על הפרח היחיד שהוא עושה בשנה, בדמות שושנה לבנה, אומרים האנגלים כי הוא הפרח היפה ביותר בטבע. היה הרבה יסמין, שנתן את ריחו הטוב בערבים".

אני זוכר את הימים ההם, ימי נסיעה באוטובוס לתל- ליטוינסקי, בדרך- העפר שחצתה את הפרדסים, כאשר ליד ההגה יושב הנהג הוותיק "קוניה". מה היה שמו האמיתי לא אדע. אף שהנסיעה ארכה לא הרבה, היתה תמיד בגדר "מסע" שחוויה בצדו.

זכור לי איך ביום-חורף בהיר, לאחר רדת הגשם, יצאתי עם סבא, אז גבר באמצע שנות-השישים, ללקט פטריות. היינו צועדים במעלה הרחוב עד לשטחים הפתוחים שטרם נבנו, מהלכים על-פני אדמת-החימר האדמדמה שטרם יבשה מהגשם שהרווה אותה. וכשמצאנו לנו פטריה פה וקומץ פטריות שם, היה מלקטן תוך שהוא מסביר לי איך להבחין בין פטריות רעילות לאלה הטובות למאכל. חוזרים היינו לביתו, שם היה לקט הפטריות הופך מאכל תאווה שטוגן עם בצל במחבת.

לאחר שנסלל הכביש לתל-אביב קנה סבא מכונית רינו, וסבתא בלה, לבושה כגבירה וכובע אופנתי לראשה, היתה נוהגת ומסיעה אותו למשרדו בבית החרושת לקרח "מעדן". קטן וחסר-אונים נראה לצדה, יכול היה רק להפעיל מדי פעם את רגלו בלחיצה על הבלם הדמיוני, שעליו לא היתה לו כל שליטה.

ב-1 בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם השניה. שנה לאחר-מכן, כאמור ב-9 בספטמבר, מפציצים מטוסים איטלקים את תל-אביב. התדהמה גדולה: למעלה ממאה הרוגים, פצועים רבים ונזקים קשים.

השלטון הבריטי החרים אז שטח גדול משכונת-הגנים כדי להקים עליו מחנה צבאי גדול ומיתקנים שונים שנדרשו למאמץ המלחמתי. כיום השטח כולו תפוש על ידי-בית החולים תל-השומר והמחנה הצבאי הצמוד אליו. שזמן לא רב לאחר שקמה מדינת-ישראל החרימה הממשלה שטח נוסף לצורך הקמת שכונות קריית-קריניצי. חלום עיר-הגנים תל- ליטוינסקי נקטע באיבו. בקריית קריניצי נמצא כיום רחוב קטן ושמו 'רחוב האחים ליטוינסקי'. הרחוב יפהפה, אולי מן היפים ביותר ברמת גן. במקביל לו, מצדו המזרחי, הקימה העירייה גן ציבורי קטן. אפשר לומר, בלי הגזמה, שהרחוב הקטן והגן שלצדו הם כל מה שנשאר מאותה עיר גנים, מן החלום שנגוז.